אחד האופנים להתמודדות החברה בתופעת הפשיעה מצוי במסלול התגובה הפלילית. ארבע רשויות מרכיבות ומפעילות תגובה זו: הרשות המחוקקת, המגבשת וקובעת את הלכות המותר והאסור, הרשות המופקדת על חקירת העבירות וזיהוין, התביעה האמורה להביא את העבריינים לדין ולהוכיח את אשמתם, והרשות השופטת.
ספרם החדש של נתן וחיים קנת, מלווה את הקורא לאורך ההליך המורכב כולו, למן המפגש של החוקר המשטרתי עם העבירה ועד למפגש הנאשם עם דיינו בבית המשפט. הספר מהווה מזיגה של בעיות מדעיות עם נורמות משפטיות, הוא משרת את החוקר, התובע והשופט, בהתוויית דרכם בצומת רב מקצועי שהוא מוקד מפגשם. עיסוקו של הספר אינו בהיבט החקירתי גרידא או בניתוח הטקסט של הקוד הפלילי כשלעצמו, והוא אינו מיועד רק לאחד מבעלי המקצוע הללו. ייחודו של הספר הוא, שבהיותו משתרע על שלושת התחומים גם יחד, יש בו ומשתקפת בו התמונה הכללית של הצגת דבר העבירה במסגרת הלכות הדיון והראיות.
מעטים הם ספרי טכסט בתחום זה. המחסור בספרייה בסיסית מודגש נוכח ההתפתחות המטאורית של המקצוע בדור האחרון, והצורך ההולך וגובר בחוות הדעת בבתי המשפט.
החקירה המשטרתית היא מדיום שבאמצעותו מבקשים לגלות, לזהות, ללקט, לשמר ולהכין כראיות, עובדות הדרושות לצורך הדיון המשפטי. כלי החקירה הפלילית נסמכים על הסתכלות ופרשנות של ממצאים פיסיים.
החברות האנושיות חשו, מאז ומתמיד, בצורך לקיים חקירות מדיקו-ליגליות עבור המשפט הפלילי והאזרחי. בד בבד עם התפתחות התרבות האנושית, גובשו והוטמעו מנהגים חברתיים ותרבותיים לקודיפיקציה המשפטית. גם מערכות החוקים הקדמונים, דוגמת חוקי חמורבי לפני כארבעת אלפים שנה, חייבו הסתמכות על אמצעים לזיהוי מפירי החוקים. היו אלה, כמובן, אמצעים פרימיטיביים, אולם היה בהם צורך על מנת לממש את התפיסה של הטלת אחריות על העבריינים.
את ההתחלה הממשית של מדעי החקירה הפלילית ניתן לאתר במחצית המאה התשע-עשרה. אכן, תחומים מסוימים פותחו קודם לכן. כך, למשל, היו אלה הסינים אשר פתחו לראשונה, לפני כ- 1400 שנים, שיטת מיון של טביעות אצבעות. במאה התשע-עשרה היו אלה גלטון מאנגליה, שגיבש את תורת המיון של טביעות האצבעות, וויליאם הרשל, שפיתח והשתמש בטביעת אצבעות לזיהוי פושעים בהודו. אולם בדרך כלל, החקירה הפלילית התמקדה, רובה ככולה, בפעילות בינאישית, היינו בהשגת מידע מפי יודעי דבר, לרבות הודאה מפי החשוד. על ערכה הראייתי של הודאה כבר נאמר כי "הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה. שמא מן העמלים מרי הנפש הוא, המחכים למוות, שתוקעין החרבות בבטנם, ומשליכין עצמן מן הגגות, שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה, כדי שייהרג".
הנטייה הברורה של מערכת המשפט כיום היא, לסמוך פחות על הפללה עצמית והודאות, לבכר על פניהם ראיות מדעיות, ולהסתמך יותר על כלים טכניים.
בשלהי המאה ה - 19 החל השימוש המדעי והמעשי בחקירה הפלילית, וזאת הודות להתקדמות המחקרית בתחומי הכימיה, הפיסיקה, הביולוגיה והרפואה, ולהתפתחות הטכנולוגית בתחומי המיקרוסקופיה והצילום.
בין חלוצי המדע הפורנסי ניתן להצביע, בראש ובראשונה, על אלפונסה ברטילון הצרפתי, אשר הגה ויצר את שיטת האנטרופומטריה לזיהוי בני אדם, ונחשב כאבי תורת הזיהוי הפלילי. לשיטתו, גוף האדם נחלק ל – 11 אתרים ברי מדידה, וזאת בהנחה, שהוכחה כנכונה, שאין שני אנשים בעלי אותם נתונים, או התואמים ביחסי הרוחב והאורך של חלקי השלד שלהם, ושל כמה נתונים אנטומיים קבועים אחרים בגופם. ראוי להצביע גם על אדמונד לוקארד הצרפתי, אשר פיתח את תורת זיהוי המסמכים, ועל אלטון תומפסון מארצות הברית, שיזם בסוף המאה התשע-עשרה שימוש בהשוואת שיניים לצורך זיהוי פושעים. לא למותר להזכיר גם את ארתור קונאן דוייל, הרופא– הסופר, שיצר את הדמויות של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. בספרו "מקרה של זהות" משנת 1893, הוא תיאר חקירה של זיהוי מסמך על פי מכונת כתיבה, לפני ששיטה זו הייתה בכלל בנמצא.
כיום בתי המשפט ערים לכך, שהחקירה הפלילית היא תהליך דינמי, המשתרע על מרבית תחומי החיים. השופט ברק ציין בפרשת אפללו, כי שערי המשפט אסור להם שיהיו נעולים בפני חידושי המדע, ובלבד שהוכחה אמינותם.
הספר מיועד, בראש ובראשונה, לחוקר, ל"קרימינאליסט". הקרימינאליסט הוא איש מדע פורנסי, האמור לבחון ראיות פיסיות באמצעים אנאליטיים. לצורך מילוי תפקידו, הקרימינאליסט משתמש במדעי הטבע והפיסיקה. המדובר, כאמור, בשותפות ייחודית בין התחום המדעי לבין מערכת המשפט. דווקא בשל שותפות זו שומה להצביע על כך שחברי שני המקצועות, המדענים והמשפטנים, יודעים כה מעט זה על זה, אף כי הם אמורים לסמוך כה הרבה זה על זה.
המדובר בחקירה אובייקטיבית, לוגית, חוקית לגבי פעילות פלילית אפשרית.
החקירה הפלילית משתרעת על פני מיגוון רחב של מטרות, משימות ושיטות.
המטרה המרכזית של החקירה הפלילית היא לזהות את העבריין. המחקר המדעי אמור לספק שיטות וכלים שיאפשרו לזהות אדם בדרך בטוחה. המדובר בליקוט מתמשך של ידע באמצעות תגליות וניסיון.
החקירה הפלילית חייבת להיעשות על פי חוק ובפיקוח החוק. המשפט הפלילי ודיני הדיון והראיות הם פרי מאמצי דורות לחתירה לגיבוש צדק פלילי. החוקר אמור לערוך מחקרים ובדיקות מדעיות, וכן לזהות, להעריך ולתעד ראיות, ולגבש חוות דעת. בנוסף לכך ממלא החוקר תפקיד משפטי, שכן הוא מתבקש להעביר ממצאים לבית המשפט ולפרשם, ולהסביר את הדרך להפקת הממצאים והלקחים.
עבודת החוקר נועדה לקדם ולהבטיח איכות חיים, לגונן על סביבה חברתית ופיסית, ולסייע להשלטת צדק פלילי.
העלייה בשיעור הפשיעה מכאן, וריבוי ההגבלות החוקיות על דרך השגת הראיות והצגתן בבית המשפט מכאן, מחייבים קידום רמת החקירה הפלילית המדעית.
הפשיעה הפכה בחברה המודרנית לגורם מרכזי לסבל ודאגה. הפעלה נכונה ויעילה של החקירה הפלילית עשויה להוות תרומה ממשית להקטנת שיעור הפשיעה. כאמור, המחוקק המודרני העמיס בחקיקתו סייגים ומגבלות על פעילות החוקרים. התיקון ה – 14 לחוקת ארצות הברית קובע שאין לשלול חיי אדם או חירותו ללא הליך חוקי נאות. התיקון הרביעי לחוקה קובע את זכות האדם על גופו בפני בדיקה ומעצר בלתי סבירים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אוסר פגיעה בגופו ובכבודו של אדם, וקובע כי אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במעצר או בכל דרך אחרת. הזכות לפרטיות אינה מוחלטת, ובידי בית המשפט שמורה הסמכות להגביל זכות זו, אולם לכיבוד ולשקידה על זכות הפרטיות יש השלכות לגבי החקירה הפלילית. השימוש בטכנולוגיה מודרנית מחייב קיומם של דיסציפלינה, איפוק, חינוך ופיקוח שיפוטי.
דיווחים מפי עדים, ובעיקר מפי עדי ראיה, היוו בסיס לפסיקה השיפוטית מימים ימימה, וימשיכו גם בעתיד, בלית ברירה, לספק דלק לקביעת ממצאים.
דא עקא, שניסיון החיים מורה כי חיים ומוות עשויים להיחתך מעל לדוכן העדים, בידי לשונם של הללו.
בספרו "אור גנוז" מספר בובר ספורו של שוחט: אל רבי מנחם מנדל מקוסוב באו אנשים וקבלו על השוחט שבעירם. לאחר שמנו כמה וכמה מעשים רעים שעשה, דרשו מן הצדיק שיעביר אותו משחיטתו. אבל איש אחד היה ביניהם שהכחיש את עדותם ואמר ששקר טפלו על השוחט. פסק רבי מנדל לטובת השוחט. התרעמו עליו האנשים על שהוא מאמין ליחיד כנגד הרבים. השיב להם כך: התורה מספרת שהשם ציווה לאברהם להקריב את בנו, ואברהם שמע בקולו והכין עצמו לעשות כן. אבל אחר כך עיכב מלאך בידו ומיד ציית לו ירא השם, אף על פי שהשם עצמו לא ביטל את דברו. בזה באה התורה ללמדנו: להמית אדם – דבר זה צריך השם עצמו לצוות לנו, ולאחר שציווה, אפילו בא מלאך קטן ואומר לנו:" אל תשלח ידך", עלינו לשמוע בקולו".
זיהויו של העבריין עומד במרכזה של החקירה הפלילית; העד המזהה עומד במרכזו של הדיון השיפוטי. טעויות בזיהוי עלולות להוות כשל מערכתי של ההתייחסות הפלילית, ולהמיט אסון על חפים מפשע. מכאן חשיבותה של ההתפתחות הטכנולוגית, העשויה להמיר עדות ראיה פגומה בראיה מדעית.
השופט ג'רום פרנק מתאר, באחד מספריו, מחקר שנערך בשאלת אמינות של זיהויים. עשרים אלף עדויות נבדקו; עשרים אלף איש נדרשו לזהות עבריינים, ועדויותיהם הושוו ואומתו. המחקר העלה, בין היתר, ששמונים אחוז מן הנשאלים טעו בקביעת צבע השיער; הטעויות בקביעת גבהים של בני אדם עמדו על ממוצע של למעלה מעשרה סנטימטרים; ממוצע הטעויות בהערכת הגילים היה של שמונה שנים.
בית משפט יכיר בתגלית ובשיטה מדעיות אם הן עברו משלב ניסויי לעבר הכרה כללית בתחום המקצועי הנדון. כדי לקבוע אם התגלית או ההמצאה עברו את השלב של הניסוי, וזכו להכרה כללית בקהילה המדעית המתאימה, נדרשים בתי המשפט לעדויות של מומחים לדבר, האמורים להציג בפני בית המשפט את השיטה הנדונה, עקרונותיה, מידת אמינותה וכיצד נתקבלה בקרב קהילת המדע הנוגעת בדבר. משהכירו בתי המשפט באמינותה של הראיה, הם רואים את העיקרון המדעי כמצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט.
בספר תשעה פרקים, ולמעלה מתשעים חלקים.
שני הפרקים הראשונים עוסקים בשיטת הזיהוי ה"עתיקה", היינו: זיהוי החשוד על-ידי עד ראיה. הזיהוי על-ידי עד ראייה הוא, לכאורה, אמצעי אמין יותר מכל מסקנה בדבר זהות העבריין העולה מתוך ראיות נסיבתיות, שהרי מדובר בעדות ישירה המושמעת מפיו של מי שצפה במו עיניו במי שעשה את המעשה נושא הדיון המשפטי, היינו על ידי מי שמוחזק, בדרך ההיגיון, כבעל הידע המועדף ביותר על העבירה ועל מי שביצעה.
הסגולה של קבלת המידע במישרין באמצעות חושיו של העד נושאית עמה אמינות מיוחדת, הטבועה בה מיניה וביה. ברם, על שיטת זיהוי זו נאמר כבר בפרשת דמיאנוק, כבמשפטים רבים אחרים, כי הניסיון האנושי בכלל, והשיפוטי בפרט, מלמד שעדות ראיה, לפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה, חייבת להבחן בזהירות ראויה, כי היא טומנת בחובה גם סיכונים מסוימים אשר בית המשפט חייב לשוקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית.
הפרק הראשון מתייחס למסדר זיהוי חי, ואילו הפרק השני עניינו במסדר זיהוי תמונות. שני ההליכים הללו זכו להסדר נורמטיבי הקבוע לפרטיו בדיני הדיון והראיות.
הפרק השלישי דן בזיהוי אדם על-פי קולו. אכן, המבנה האנטומי של אברי הדיבור מלמד, כי לכל אדם קולו המיוחד לו, ולכאורה ניתן היה להסתמך על זיהוי חשודים על ידי עדי שמיעה המפעילים את זיכרונם. דא עקא, שהניסיון , ולעתים הניסיון המר, מלמד על טעויות גורליות בשמיעה או בזיכרון ובזיהוי הנשמע.
בורשרד, בספרו על הרשעת החפים מפשע, מדווח על הרשעת נאשם בעבירת שוד, על סמך עדות מתלוננת, אשר זיהתה את הנאשם, בין היתר, על פי קולו. בשלב גזירת הדין פנה השופט אל הנאשם כך: "כל מי שהאזין לקולך, שעה שהעדת מעל דוכן העדים, יוכל לזהות אותך באמצע יבשת אפריקה, או בלילה החשוך ביותר. יש לך קול שאין לאחד מעשרת אלפים, או אולי לאחד ממאה אלף". הנאשם נדון למאסר עולם. חודשיים לאחר מכן נעצר חשוד אחר, ועל פי השוואה של טביעת אצבעות במקום השוד הוברר, כי הוא הוא ביצע את השוד. הנאשם המקורי שוחרר, לאחר שריצה 18 חודשים בכלא בשל זיהוי קול מוטעה. לאחר מלחמת העולם השניה פותח מכשיר הספקטוגרף, ההופך את הביטוי הקולי לחזותי, והטכנולוגיה החדשה מאפשרת לזהות אדם על פי קולו בדרך בטוחה יותר.
הפרק התשיעי עוסק בזיהוי על פי הד.נ.א., ואילו הפרק השמיני שוטח בהרחבה את תורת טביעות האצבע.
הפרק השלישי שוטח לפני הקורא טכנולוגיות זיהוי חדישות נוספות, לרבות: בדיקות רוק, דם, שתן, טביעות יד ורגל, וכתב יד. סוגיית כתב היד אינה חדשה, כמובן, אך בצד פסיקה בת מאה שנים ויותר, נעזרת מערכת השיפוט בחידושי הטכנולוגיה גם בתחום זה. כתב ידו של אדם מבטא תכונות אישיות, העשויות לשמש בסיס לזיהויו. הצורך בהוכחת כתבי יד בבתי המשפט הולך וגובר, ובהוכחה כזו תלויים גורלות של רכוש, של חירות ולעתים אף של חיים. המומחה לכתב יד חייב להכיר במגבלותיו ובמגבלות המקצוע. ניסיונו ומיומנותו, מן ההכרח שיורו לו על קשיי הזיהוי ועל סכנות הטעייה. קיימים שלושה מקורות עיקריים לטעויות הזיהוי של כתבי היד. מקור הטעויות הראשון נעוץ בחוסר מיומנותו של העד, מחמת יכולתו המוגבלת או ניסיונו הדל. המקור השני נובע מגורמים פנימיים הכרוכים בבדיקה של כתב היד עצמו, כגון הסקת מסקנה על סמך חומר דל, מועט, בלתי מספיק. מקור הטעויות השלישי נעוץ בהשפעות חיצוניות, בלתי תלויות בחומר הנבדק, כגון: הסתמכות על חומר אחר, הסקת מסקנות חפוזות בלחץ הנסבות, או תחת השפעת חוות דעת אחרת, או עקב חד-צדדיות לטובת מתדיין זה או אחר. בתי משפט ערים לסכנות הכרוכות בהשתתת פסקיהם על חוות דעת של מומחים לכתבי יד. בפסקי דין רבים שזורות אזהרות בנוסח: "השוואת כתבי יד, אף בעזרת מומחה, אינה נחשבת כהוכחה חותכת".
הפרק החמישי משקף את הליכי הדיון והראיות לגבי ממצאי הפוליגרף, ואילו
הפרקים השישי והשביעי עוסקים בסוגיות המוכרות של האזנת הסתר והלכת "הפרי המורעל".
ערכו של הספר נמדד בכתוב, כמתואר למעלה, ובכותבים, בני משפחת קנת.
אחיו של נתן קנת היו מעמודי התווך של המשפט והאדמיניסטרציה בארץ. הנרי (חנוך) קנת ז"ל כהן בתקופת המנדט כאדמיניסטרטור הראשי, כרשם החברות והשותפויות וכאפוטרופוס הכללי, וייצג את הממשלה בדיונים בפני מועצת המלכה. מקס (מרדכי) קנת ז"ל כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. אברהם קנת כיהן כמנהל מלוות המדינה.
ברם, בכל מה שנוגע ליידע, ניסיון ומומחיות בשדה החקירה הפלילית והזיהוי, דומה שאין לנתן קנת מתחרים בקרב קהיליית המשפטנים.
נתן קנת הוא בוגר שעורי המשפט בירושלים, הרשיון לעסוק בעריכת הדין הוענק לו בשנת 1948, הוא בעל תואר מוסמך למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב, בעל דוקטור לפילוסופיה בחוק הבינלאומי של אוניברסיטת קולומביה בארצות הברית, ובוגר של לימודי קרימיניליסטיקה של המכללה למדעים שימושיים בשיקגו.
נתן קנת שימש, בין היתר, כסגן פרקליט מחוז תל-אביב, כיועץ המשפטי של אגף החקירות של משטרת ישראל, כנשיא בית דין צבאי במסגרת שירות מילואים, ובחייו האזרחיים התמחה כעורך דין פלילי. הוא מכהן כסגן נשיא של בית הדין למשמעת וכנציג לשכת עורכי הדין בועדת חוקה ומשפט של הכנסת. בשנת 1998 הוא זכה במדליית זהב של לשכת עורכי הדין לרגל יובל שנות פעילות מבורכת בשדה המשפט בישראל.
נחת רבה שבע נתן, אל נכון, מעזרתו של בנו, חיים קנת, בכתיבת הספר.
חיים סיים לימודי משפטים באוניברסיטת סיטי בלונדון, ולימודי תעודה בקרימינולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא מכהן כאב בית דין בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, כחבר הנהלת קרן השופט צלטנר ז"ל למשפטנים וחוקרים, וכחבר הנהלת קרן השופט שלו ז"ל למשפטנים. חיים, כאביו, התמחה במשפט הפלילי, והשניים הופיעו בשורה של משפטים ידועים.
צמד המחברים המיומנים, בתחום הפלילי ובמשפט, העשירו את מדף הספרים ואת אנשי המקצוע, בפרי ניסיונם, בספר חדשני חשוב, אקטואלי, שרב בו העניין לאוכלוסיות החוקרים, התובעים, הפרקליטים, הסניגורים, השופטים והציבור הרחב.
פרופסור אמנון כרמי- שופט (דימוס) אוניברסיטת חיפה
הספר עוסק:
מסדר זיהוי חי, זיהוי- מהו?, כללי מסדר זיהוי, אי הפללה עצמית, כפיית נוכחות חשוד במסדר זיהוי, דימיון בין משתתפי המסדר, נוכחות סניגור במסדר זיהוי, זיהוי על דרך האלימינציה, זיהוי ספונטאני או אקראי, זיהוי באולם בית המשפט, מתי עריכת מסדר זיהוי מיותרת, כוחו הראייתי של מסדר זיהוי, משקלו של מסדר זיהוי תקין והאם ניתן להרשיע על פי זיהויו של עד יחיד, פסיקה האנגלית.
זיהוי על פי תמונות, זיהוי על פי תמונות- מהו?, זיהוי על פי זיכרון, תקינות מסדר זיהוי תמונות, עד מזהה שחזר בו מהזיהוי, הרשעה על פי זיהוי מקלטת וידאו. זיהוי באמצעות מדע, טכנולוגיה ואמצעים שונים-זיהוי באמצעות מדע וטכנולוגיה, זהוי אדם באמצעות שמו, זיהוי קול סרוב הנאשם להשתתף בזיהוי קול- כחיזוק לראיות התביעה. זיהוי קול בטלפון, זיהוי חפצים
זיהוי על פי בדיקה השוואתית זיהוי על פי שערות, זיהוי נאשם על פי עדות שיטה, ומעשים דומים, זיהוי באמצעות השוואת סוגי דם, דגימת רוק, דגימת שתן, נטילת ידים, השוואת סימנים על כלי נשק, עדות שהושגה עך ידי היפנוזה, עקבות נעליים- טביעות כף רגל, האם ניתן להרשיע על סמך זיהוי, עקבות נעליים כתב יד. זיהוי בעזרת כלב- זיהוי בעזרת כלב – מהו?, זיהוי חפצים על ידי כלב, זיהוי על ידי הרחה של כלב, זיהוי על פי נשיכה או טביעת נשיכה. פוליגרף- "מכונת אמת"-
פוליגרף- "מכונת אמת"- מהי?, המישור האזרחי, המישור הפלילי, בדיקת פוליגרף בהליכי ביניים, ביטול הרשעה בגין חשיפתו של השופט לראיה על תוצאות הפוליגרף. האזנת סתר- הקלטה- תנאי קבילות, הקלטה שחסרים בה התחלה, סוף או שקטעים ממנה אינם ניתנים לפיענוח
הקיפו של היתר האזנה, האזנה ברשות הרבים על ידי קצין משטרה מוסמך, ההסמכה של קצין משטרה על פי חוק, האזנת סתר, האזנה והקלטה אסורה- מהן?, העדר הסכמה של כל בעלי השיחה, הקלטת השיחה, האם חוק האזנת סתר חל גם בבתי דין רבניים, שימוש בהאזנת סתר
שימוש באצמעי קשר, ציטוט לדואר אלקטרוני , גורלה של הקלטה שנעשתה בחו"ל. תורת "הפרי המורעל"-
עקרון "הפרי המורעל" ותחולתו בישראל, חוק הגנת הפרטיות, קבילות ראיות שחרגו מההיתר, פגיעה בפרטיות בגוף ובכבוד. טביעת אצבעות- התפתחות שיטת זיהוי עבריינים, התפתחות שיטת טביעת אצבעות, מבנה עור האדם, כיצד נוצרו ה"רכסים", כיצד נוצרת טביעת אצבעות, הזכות לדרוש טביעת אצבעות מן האזרח, סרוב ליתן טביעת אצבעות, חובת פיתוח טביעת אצבעות במקום ביצוע העבירה במעמד אדם שלישי, שימוש המשטרה בטביעת אצבעות, הזירה החיצונית, הזירה הפנימית, חשיבות גילוי טביעת אצבעות בזירת העבירה, מציאת טביעת אצבעות בזירת העבירה, טביעת אצבעות על חפץ נייד, גילוי של טביעת אצבעות, טביעת אצבעות כראיה יחידה, האם מעתק של טביעת אצבעות היא ראיה קבילה, הסבר סביר- מהו?, העדר הוכחות מספיקות כשקיים, הסבר סביר, הרשעה על סמך טביעת אצבעות,הסבר סביר על מציאת טביעת אצבעות, מספר נקודות ההשוואה, חוות דעת ועדות מומחה לטביעת, אצבעות בבית המשפט, הכשרתו של העד המומחה, טבילת אצבעות והטבעת אצבעות, טביעת כף יד. זיהוי על פי רקמות- D.N.A– סווג רקמות- D.N.A - מהו?, האם ניתן לכפות בדיקת רקמות בתביעה לאבהות?
האם ניתן לקחת בדיקת דם מחשוד ללא הסכמתו?, סווג הרקמות- דנ"א-, כראיה, הרשעה על סמך בדיקת דנ"א.
